עם סיום לימודי הרפואה נערך טקס חגיגי בו קורא רופא מכובד בפני הסטודנטים את שבועת היפוקרטס. זוהי שבועה ששיני הזמן נגסו בה והיא עוברת שינויים מדי תקופה, הנובעים מהתפתחות הרפואה, משינוי ערכים חברתיים ומקביעת נורמות אתיות. מסיימי שנות הלימוד מתחייבים לשבועה זו לפני כניסתם לעולם המעשה, לפני שהם בודקים את החולה הראשון באחריותם המלאה.
עוד בעניין דומה
בימיו של היפוקרטס, וגם שנים רבות לאחר מכן, בתי ספר לרפואה עם תכנית מסודרת וקבלת תואר לאחר עמידה בבחינות לא היו קיימים. לימודי הרפואה נעשו בשיטת השוליה הלומד מאדונו את רזי המקצוע, וכך נכנס לגילדה של רופאים. עד למאה ה-20, מרבית המטפלים היו למעשה מטפלים עממיים, שלא היו חייבים בכל שבועה ואף ייתכן שהועילו או הזיקו בדומה לרפואה האקדמית בימים שעוד דגלה בהקזות דם.
העובדה שהרופאים היו, לפחות בעיני עצמם, חברה סגורה רבת-כוח, נוכחת עד היום בנוסחים שונים של השבועה - "אנחנו ה'אליטה' נגזור על עצמנו להתנהג יפה, ובעיקר אנחנו נקבע לעצמנו את הסטנדרטים".
"האם נושאים חברתיים רחבים יותר העומדים על הפרק, החל מבצע כסף ועד לתופעות של גזענות, אכן מקבלים נוכחות מספקת בשיח האתי העכשווי?"
שבועת היפוקרטס, אשר במקורה היתה שבועה בפני אלי הריפוי על פי המסורת היוונית - אפולו, אסקלפיוס, היגאה ופנצאה - הדגישה את חשיבות מורי המקצוע וכן הימנעות מגרימת נזק ואיסור על סיוע לבצע הפסקת הריון או קיצור משך החיים. נוסחים שונים התקבלו במרוצת השנים, אך בכולם המרכזיות של הפרופסיה, והכבוד אליה, תופסים מקום מרכזי, כמו גם האמפתיה לחולים ואי-גרימת נזק. נושאים כמו רדיפת בצע או האופן בו יש לאכוף את השבועה אינם ברורים.
השבועה לא מנעה סטיות אתיות חמורות. כך למשל, במשטר הנאצי בגרמניה, מאחר שארגון הרופאים שינה את כללי האתיקה, הרופא הנאצי שנשבע את שבועת היפוקרטס לא סטה כהוא זה מהשבועה, גם כאשר המית ילדים שלקו בפיגור או כשביצע עיקור, שלא לדבר על ניסויים רפואיים. גם ללא מעשים קיצוניים כאלה ניתן לראות ולקרוא על השתתפות רופאים בעינויים, קבלת שוחד ובצע כסף, שלא לדבר על ניסויים מצמררים שנערכו בארצות הברית על מיעוטים וילדים מפגרים, בניגוד לכל הניסוחים בשבועה. מקצוע הרפואה אינו כה נעלה וחסר פגמים כפי שהוא מתיימר להראות את תדמיתו.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף בהקשר הישראלי העכשווי. אם נביט על השבועה הזו כיום, בעיקר בישראל שבה מותר דמן של אוכלוסיות הממתינות לאמבולנס או מבקשות טיפול רפואי מציל חיים שאינו בהישג יד, האם שבועת הרופא בגרסתה של ההסתדרות הרפואית אכן עומדת במבחן הזמן? האם נושאים חברתיים רחבים יותר העומדים על הפרק, החל מבצע כסף ועד לתופעות של גזענות, אכן מקבלים נוכחות מספקת בשיח האתי העכשווי בבתי ספר לרפואה ובמוסדות הרפואיים? האם הם באים לידי ביטוי בשבועת הרופא?
"החתימה כשלעצמה הינה אקט סימבולי אשר מחייב המשך דיון והתבוננות יום-יומיים בתהליכים הקורים בחברה הישראלית"
האם המחויבות החברתית של הרופאים, מעבר לטיפול בחולה הבודד, בהשמעת קול מול שאלות של השפעת תופעות של עוני, פערים חברתיים על בריאות האוכלוסייה, מיגור הגזענות במערכת הבריאות, אכן באים לידי ביטוי באופן מספק?
אנו מבקשים להציע את הרחבת השבועה וליצור הגדרה מדויקת יותר, אולי אף עם חתימה והתחייבות שיש לחדשה מדי פעם. חתימה זו תידרש גם בעת קבלת הרופא להסתדרות הרפואית. החתימה כשלעצמה הינה אקט סימבולי אשר מחייב המשך דיון והתבוננות יום-יומיים בתהליכים הקורים בחברה הישראלית. מסמך זה צריך להכיל ערכים נוספים של סולידריות, של בניית אמון, של מחויבות חברתית ושל הצורך בקידום בריאות הציבור ומערכת בריאות ציבורית חזקה הדואגת לכל האוכלוסייה בישראל – כפי שאכן מפורש בשבועה: "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה אם גר אם נכרי ואם אזרח אם נקלה ואם נכבד".
בטקסי ההשבעה מריעים הסטודנטים "אני נשבע" או "אני מתחייב", אבל זו אינה התחייבות ברורה ומחייבת. מן הראוי להעלות לדיון ציבורי שאלות אלו. דיון זה צריך שיערב לא רק את מומחי הרפואה אלא גם את הציבור הרחב: מה צריכה להיות דמותו ומחויבותו של הרופא בישראל, מעבר למקצועיות, מה צריכים להיות הערכים שמובילים במאה ה-21 את הרופאים בישראל?
השבועה כיום בוודאי איננה נותנת מענה מספק לשאלות אלו.
* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"