אובדנות דיגיטלית: הקשר בין פרסום סרטוני זוועה לבריאות הנפש

מאז תחילת המלחמה חלה עלייה חדה מאוד בתנועה ברשתות החברתיות. לצד סרטוני הזוועות שהופצו על ידי חמאס, וסרטוני התמיכה בחמאס המופצים על ידי מדינות ויחידים, מופגזת הרשת באלפי סרטוני הסברה ותמיכה, אם מטעם גופי הסברה אזרחיים או אנשים פרטיים.

כצופים, אנו נוטים להרעיף לייקים ותגובות תמיכה או זעזוע לסרטונים שחברים מעלים ברשתות, אבל מחקר של פרופ' רועי רייכרט מהפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון מראה כי כדאי לבחון שוב את הסרטונים הללו, כיוון שיש חשש שהם מהווים אינדיקציה למצב נפשי קשה ואפילו נטייה לאובדנות.

מגיפת האובדנות אינה ענין חדש. כבר בשנת 2012 דובר על מגיפת אובדנות עולמית שבה כל 40 שניות מתאבד אדם בעולם. בשנים האחרונות, היא רווחת בעיקר בקרב הנוער, מהווה כיום את סיבת המוות השנייה בנוער ומתחילה כבר בגילאי 10-14. עלייה זו קשורה בקשר ישיר לעליית הרשתות החברתיות. תמונות המשקפות דימוי גוף לא ריאלי וחיים "מושלמים" וחוסר האינטראקציה האנושית היוצרת בדידות ופוגעת בכישורי החברה שמתפוגגים מעלות משמעותית דיכאון וחרדה.

מחקר חדש מקבוצת המחקר של פרופ' רייכרט, בהובלת יעל בדיאן וד"ר יעקב אופיר, ובהשתתפות רפאל טיקוצ'ינסקי, ניתאי קלדרון, פרופסור ענת ברונשטיין-קלומק (מאוניברסיטת רייכמן) ופרופסור אייל פרוכטר (מבתי החולים רמב"ם ו"שערי כרמל"), בדק את הקשר בין תמונות ברשתות החברתיות לנטייה לאובדנות. במחקר נבדקו אלפים רבים של תמונות  שהועלו על ידי כ-2,000 נבדקים לחשבונות הפייסבוק שלהם. בנוסף, נאסף מידע מקיף על מצבם הנפשי של הנבדקים, כולל נטיות אובדניות, על ידי שאלונים פסיכולוגיים המהווים את סטנדרט האבחון בתחום. המידע העשיר הזה סייע בפיתוח אלגוריתם שיכול לזהות סיכון אובדני.

האלגוריתם, המבוסס על כלי בינה מלאכותית לניתוח שפה ותמונה (deep learning), מצא כי משתתפים המרבים לשתף תמונות המעידות על מערכות יחסים משמעותיות עם חברים, בני משפחה ואפילו עם בעלי חיים, נמצאים בסיכון נמוך יותר באופן משמעותי למחשבות אובדניות ומעשים אובדניים. גם תמונות בהירות יותר, כאלה שמעוררות באופן כללי רגש של שמחה וחיוביות מצביעות על סיכוי נמוך יותר  לאובדנות. זאת, לעומת חשבונות שבהם תמונות רבות המשקפות סיטואציות של בדידות ותמונות קודרות יותר, המעידות לעיתים קרובות על סיכון אובדני גבוה יותר של בעליהם.

בעוד שהממצא יכול להיחשב כאינטואיטיבי, הוא מעולם לא אומת על בסיס נתונים גדול כל כך. בנוסף, כדאי לשים לב שהתמונות שמעלים משתמשים ברשתות חברתיות לא בהכרח מתעדות אותם ויכולות לתאר אירועים שבהם מתעניינים המשתתפים.

מחקר זה, שעומד להתפרסם ב-The Journal of Clinical Pscychiatry, עשוי להשליך גם על המצב הנוכחי. הדאטה שניתן לאסוף היום מהרשתות החברתיות, בנסיבות האסון חסר התקדים שהתרחש בדרום הארץ, הוא חדש ועוד לא נחקר כראוי, ובכלל, עד כה לא היה קיים דאטה ממצב אסון נרחב כל כך בארץ. ואולם, מסביר פרופ' רייכרט, כדאי לעקוב במיוחד אחרי מי שמעלים לעתים קרובות סרטון חדש או סטורי.

לאור המחקר הקודם, יש לבחון את הסרטונים ולהיות ערים לאופי הסרטון. האם מדובר, למשל, בסרטונים כמו הדלקת נרות זיכרון, נאומי תמיכה, דקת דומיה במשחקי ספורט בעולם, או בסיפורים של משפחות שנחטפו, או בתיאורי אלימות גרפיים. קל לחשוב שאנשים שאנו מכירים הם "בסדר" ולכל אחד הסגנון שלו ברשתות, אבל דווקא עכשיו יש לגלות רגישות. המצוקה האישית גדולה ותמונות יכולות להוות אינדיקציה למשבר נפשי המתרחש מתחת לפני השטח.

הסרטונים הקשים שמציפים את הרשת מגיעים לכולם. רבים מאיתנו מסננים את הזוועות כי מבינים שהם מגבירים את החרדה, אבל עבור מי שבוחר לצפות בהם במודע, מחפש אותם ומעלה אותם באופן שוטף, מדובר בתמרור אזהרה ובסימן לפקוח עליהם עין.

כמובן, במצב כזה כדאי לשים לב לאינדיקציות אחרות למצב הנפשי של האדם: האם הוא מכונס יותר, הרגלי התזונה והשינה שלו השתנו, הוא עצוב או כועס יותר וכו'.  בעוד שקשה לקבל מידע חד משמעי מהרשת החברתית, היא יכולה להצביע על סיכון שבאופן אחר היה קשה לשים לב אליו.

כבר בשנת 2014, בעת מבצע צוק איתן, בחנו חוקרים מהחוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן ומבית הספר לחינוך באוניברסיטה את הקשר בין חשיפה לתקשורת והתפתחות תסמיני פוסט טראומה, כשהתקשורת הגיעה ל-43% רייטינג. המחקר מצא כי 29% מהנבדקים פיתחו תסמיני פוסט טראומה.

כפי שהעריכו החוקרים, הממצאים העלו כי תסמונת פוסט טראומה אינה תוצר אוטומטי של חשיפה לאירוע טראומטי ומתווכת בין היתר על ידי המדיה. אנשים שהעידו כי צפו בדיווחים חוזרים במדיה על הלחימה בעזה ושלא יכלו להימנע מחשיפה לדיווחים בתקשורת אודות הפגיעה, בין אם מסיבות אישיות או בגלל טלוויזיה דולקת בבית או במקום העבודה, היו בעלי סיכויים גבוהים יותר לפתח תסמיני פוסט טראומה. חשיפה בתקשורת לאירועי הלחימה ותחושות שליטה בתקשורת הסבירו 7% מהשונות בהופעת תסמיני פוסט טראומה, כפי שתועדו במחקר.