עד כה, נערכו מחקרים מעטים בלבד על ההשפעה משככת הכאב של דקסמתזון בעת ביצוע בלוק פארא-ורטברלי מותני, ובמיוחד בגישה transincisional. במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'The Clinical journal of pain' מטרת החוקרים הייתה להשוות בין טיפול משולב עם דקסמתזון ובופיווקאין לבין בופיווקאין בלבד ב-bilateral transincisional paravertebral blockי(TiPVB) לצורך שיכוך כאב לאחר ניתוח בחולים שעברו ניתוח בעמוד השדרה המותני.
עוד בעניין דומה
במסגרת המחקר נאספו בסך הכל 50 מטופלים בגילים 20 עד 60 שנים, שהוגדרו כ-American Society of Anesthesiologists Physical Statusי(ASA-PS) בדרגה I או II, והוקצו באקראי ל-2 קבוצות שוות. שתי הקבוצות קיבלו הרדמה כללית משולבת ו-TiPVB מותני דו-צדדי. עם זאת, בקבוצה 1 (קבוצת הדקסמתזון) (n=25), החולים קיבלו 14 מיליליטר של בופיווקאין 0.20%, בנוסף ל-1 מיליליטר שהכיל 4 מיליגרם של דקסמתזון בכל צד. לעומת זאת, בקבוצה 2 (קבוצת הביקורת) (n=25), החולים קיבלו 14 מיליליטר של בופיווקאין 0.20% בתוספת 1 מיליליטר של סליין בכל צד.
התוצא הראשוני של המחקר היה משך הזמן עד לצורך הראשון במשככי כאבים. התוצאים השניוניים היו צריכת האופיואידים הכוללת במהלך 24 השעות הראשונות לאחר הניתוח, ה-Visual Analog Scale להערכת כאב (0-10), וכן ההיארעות של תופעות לוואי.
מתוצאות החוקרים עולה כי משך הזמן הממוצע עד לדרישה הראשונה למשכך כאבים היה ארוך יותר באופן מובהק בקרב מטופלים מקבוצת הדקסמתזון, בהשוואה לקבוצת הביקורת (ממוצע ±סטיית תקן: 18.4±0.8 לעומת 8.7±1.2 שעות, בהתאמה) (P <0.001). בחולים מקבוצת הדקסמתזון נצפה צריכה כוללת נמוכה יותר של אופיאטים, בהשוואה לביקורת (P <0.001). כמו כן, על אף שהנתון אינו מובהק, נמצא כי בחילות והקאות לאחר הניתוח היו שכיחות יותר בקרב קבוצת הביקורת (P=0.145).
לסיכום, הוספת דקסמתזון לבופיווקאין ב-TiPVB הובילה לתקופה ממושכת יותר ללא צורך במשככי כאבים ולצריכה נמוכה יותר של אופיואידים בחולים שעברו ניתוח לעמוד השדרה המותני, וזאת בליווי שכיחות דומה של תופעות לוואי.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
