נכון להיום, ישנה מחלוקת בנוגע לתועלת הטיפולית עם דקסמתזון במינון גבוה ואסטרטגיות חמצון לעומת מתן טיפול סטנדרטי בחולים עם כשל נשימתי היפוקסמי חריף וחמור (AHRF: acute hypoxemic respiratory failure) הנגרם בעקבות דלקת ריאות הנגרמת מנגיף הקורונה (COVID-19).
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'JAMA Internal Medicine', מטרת החוקרים הייתה להעריך את התועלת בטיפול עם דקסמתזון במינון גבוה לעומת דקסמתזון בטיפול סטנדרטי בקרב חולי AHRF על רקע קורונה. כמו כן, החוקרים העריכו את התועלת במתן חמצן בזרימה גבוהה הניתן באופן אפי (HFNo2: high-flow nasal oxygen) או עם לחץ אוויר חיובי מתמשך (CPAP), לעומת תמיכה נשימתית רגילה עם חמצן (o2SC: oxygen support standard of care).
לצורך כך, החוקרים ערכו מחקר אקראי רב-מרכזי ומבוקר אינבו ב-19 יחידות לטיפול נמרץ (ICU) בצרפת, בתקופה בין אפריל 2020 ועד לינואר 2021. במחקר נכללו מטופלים עוקבים, מבוגרים, אשר אושפזו ב-ICU עם AHRF על רקע קורונה. לצורך האקראיות לטיפול עם דקסמתזון ואסטרטגיות חמצוניות, החוקרים השתמשו ב-2 × 3 factorial design. מטופלים שלא היו זכאים לאסטרטגיית חמצון אחת לפחות, ו/או שכבר קיבלו הנשמה מלאכותית (IMV: invasive mechanical ventilation) הוקצו באקריות לדקסמתזון בלבד. כלל החולים היו במעקב במשך 60 יום. אנליזת הנתונים נערכה החל מה-26 במאי ועד ה-31 ביולי 2021.
משתתפי המחקר טופלו עם דקסמתזון סטנדרטי (dexamethasone-phosphate 6 מיליגרם ליום למשך 10 ימים [או אינבו טרם הקישור לתוצאות המחקר RECOVERY]) או דקסמתזון במינון גבוה (dexamethasone-phosphate 20 מיליגרם ליום בימים 1-5, ולאחר מכן 10 מיליגרם ליום בימים 6-10 לטיפול). מטופלים שלא נזקקו ל-IMV עברו הקצאה אקראיות נוספת לקבלת o2SC,יCPAP או HFNo2.
תוצאי המחקר העיקריים היו משך הזמן לתמותה מכל סיבה שהוערך ביום 60 למחקר עבור ההתערבויות הטיפוליות עם דקסמתזון, ומשך הזמן עד להזדקקות ל-IMV שהוערכה ביום 28 עבור התערבויות הנוגעות לחמצון. ההבדלים בין קבוצות ההתערבות חושבו באמצעות מודל הסיכונים הפרופורציונליים (מודל קוקס) ובוטאו על ידי יחס הסיכונים.
בסך הכל נאספו 841 מטופלים לצורך המחקר, כאשר 546 מתוכם (גיל חציוני 67.4 [טווח בין רבעוני 59.3-73.1] שנים; 414 [75.8%] גברים) הוקצו באקראיות בין קבלת דקסמתזון בטיפול סטנדרטי (276 חולים, כולל 37 חולים שקיבלו אינבו) או דקסמתזון במינון גבוה (270 חולים). כמו כן, 333 מטופלים הוקצו באקראיות לקבלת o2SC (109 חולים, כולל 56 שקיבלו דקסמתזון סטנדרטי), CPAP (109 חולים, כולל 57 שקיבלו דקסמתזון סטנדרטי), ו-HFNo2 (115 חולים, כולל 56 שקיבלו דקסמתזון סטנדרטי).
מתוצאות המחקר עולה כי לא נמצא הבדל בתמותה לאחר 60 יום בין הקבוצות שטופלו עם דקסמתזון, במינון סטנדרטי ובמינון גבוה (יחס הסיכונים 0.96, רווח בר-סמך של 95% 0.69-1.33; P = .79). בנוסף, בקרב הקבוצות שקיבלו תמיכה עם חמצן לא נמצא הבדל מובהק בשכיחות המצטברת של הקריטריונים לקבלת IMV ביום 28 למחקר (o2SC לעומת CPAP: יחס הסיכונים 1.08 [רווח בר-סמך של 95% 0.71-1.63]; o2SC לעומת HFNo2: יחס הסיכונים 1.04 [רווח בר-סמך של 95% 0.69-1.55]), או התמותה ל-60 יום (o2SC לעומת CPAP: יחס הסיכונים 0.97 [רווח בר-סמך של 95% 0.58-1.61]; o2SC לעומת HFNo2: יחס הסיכונים 0.89 [רווח בר-סמך של 95% 0.53-1.47]). האינטראקציות בין ההתערבויות לא היו מובהקות.
לסיכום, בחולים עם כשל נשימתי היפוקסמי חריף וחמור על רקע קורונה, אשר טופלו ביחידות לטיפול נמרץ, נמצא כי טיפול עם דקסמתזון במינון גבוה לא שיפר באופן מובהק את השרידות ל-60 יום. כמו כן, עולה כי אסטרטגיות החמצון במטופלים שלא קיבלו תחילה הנשמה מלאכותית לא שינו באופן מובהק את הסיכון ל-28 יום להזדקק להנשמה מלאכותית.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
