בשנים האחרונות, המודעות הגוברת למחלת וון-וילברנד הובילה לביצוע תכוף יותר של בדיקות מעבדה אבחנתיות. את אותן בדיקות מפנות לעתים קרובות חברות הביטוח למעבדות חיצוניות לשם עיבודן, במקום למרכזים העוסקים בקרישת דם להם יכולת עיבוד במקום. עוד ידוע כי עיבוד הבדיקות באתר חיצוני תלוי בגורמים שונים שנכנסים לתמונה עוד בטרם ביצוע הבדיקה, ולכן לעתים קרובות ישנן רמות נמוכות שקריות של פקטור וון-וילברנד, בשל זמן השינוע הארוך.
עוד בעניין דומה
מטרת החוקרים הייתה לקבוע את שיעור האי-התאמה בין בדיקת דגימה לנוכחות פקטור וון-וילברנד באתר לבין עיבוד מחוץ לאתר, במחקר רב-מרכזי רטרוספקטיבי. החוקרים הכלילו נשים בגילאי 12 עד 50, שהדגימה שלהן נבדקה לנוכחות הפקטור במעבדה חיצונית, ולאחר מכן שלחו אותן לבדיקה נוספת, שהפעם התבצעה במרכז העוסק בקרישת דם ובעל שירותי נטילת דם ועיבוד במקום. בסך הכל, 263 נשים מ-17 מרכזים רפואיים נכללו במחקר.
החוקרים מצאו כי הדגימות של 251 נשים נבדקו לנוכחות של פקטור וון-וילברנד הן במעבדה חיצונית והן במקום. הם מצאו כי הרמות היו נמוכות ב-96 (38%) דגימות שנבדקו במעבדה חיצונית, וב-56 (22%) דגימות שנבדקו במקום. בנוסף, ל-223 נשים הייתה נוכחות של VWF:RCo י(VWF ristocetin co‐factor) – רמותיו היו נמוכות ב-122 (55%) דגימות שעברו עיבוד באתר חיצוני וב-71 (32%) שעברו עיבוד במקום. בדומה לכך, 229 נשים נבדקו לנוכחות פקטור VIII, כאשר ב-67 (29%) מהדגימות שעובדו באתר חיצוני היו רמות נמוכות, בהשוואה לפחות ממחצית – 29 (13%) דגימות שאושרו שבעלות רמות נמוכות במקום. זאת ועוד, נמצא כי לשיעור גבוה יותר של נשים היו רמות נמוכות של אנטיגן וון-וילברנד, VWF:RCo ו/או פקטור VIII, כאשר הבדיקה בוצעה במעבדה חיצונית, בהשוואה לבדיקה במקום (מבחן McNemarʼs,יp<0.0005 עבור כל הבדיקות).
החוקרים הגיעו למסקנה כי התוצאות מדגישות את הצורך למזער את העיכובים הנגרמים משינוע הדגימות למעבדה חיצונית לשם בדיקתן לנוכחות פקטור וון-וילברנד. הם סבורים כי באופן אידאלי, הדגימה צריכה להיאסף ולהיבדק באותו מקום, תחת פיקוח של המטולוג.
מקור: