חדשות

"הורמון האהבה" אוקסיטוצין עלול לגרום גם חרדה ותוקפנות

מדעני מכון ויצמן למדע הראו במודל עכבר כי אוקסיטוצין, מאפנן עצבי, לא בהכרח מקרב לבבות אלא הקשר החברתי הוא זה שקובע כיצד ישפיע

השפעות האוקסיטוצין. אילוסטרציה

ההורמון אוקסיטוצין, המכונה "הורמון האהבה", עלול לגרום גם לחרדה ולתוקפנות. כך עולה ממחקר חדש שנעשה במכון ויצמן עם עמיתים בגרמניה ועליו דווח השבוע לכתב העת Neuron.

עורכי המחקר ציינו כי לאחר חודשי הסגר בגלל מגיפת הקורונה היו זוגות שדיווחו כי "יצאו ממנו מלוכדים ואוהבים מאי פעם", בעוד אחרים נפרדו או התגרשו.

אוקסיטוצין שהוא מאפנן עצבי – נוירו-מודלטור – לא בהכרח מקרב לבבות אלא עלול לקדם חרדות ואף תוקפנות. המסקנה הזאת עלתה ממחקר שנעשה במודל עכבר. שולבו בו לראשונה כלים גנטיים מתקדמים המאפשרים להפעיל תאי עצב ספציפיים במוח באופן מבוקר ולאורך זמן וכן מעקב אחרי העכברים בסביבה המדמה את תנאי המחייה הטבעיים שלהם.

הממצאים החדשים, סבורים החוקרים, עשויים לשפוך אור חדש על הפוטנציאל הטיפולי של אוקסיטוצין במגוון מצבים פסיכיאטריים: מחרדה חברתית ואוטיזם ועד סכיזופרניה.

ידוע, הדגישו החוקרים, שהתנהגות חיות בתנאי מעבדה מבוקרים איננה משקפת בהכרח את התנהגותן בטבע, בייחוד בהתנהגות חברתית. למרות זאת, מרבית הידע המדעי בחקר המוח נשען על ניסויים בחיות מודל בסביבה סטרילית ודלה בגירויים, המאפשרת לבודד משתנים ולחשוף מנגנונים עצביים. אבל אם התנהגות במעבדה איננה משקפת התנהגות טבעית, עד כמה אפשר בכלל להשליך ממחקרים אלה על המציאות האנושית המורכבת?

כדי לתת מענה לכך פיתחו בעבר בקבוצת המחקר של פרופ' אלון חן מהמחלקה לנוירוביולוגיה גישה המאפשרת לצפות בעכברים במעבדה בסביבה עתירת גירויים המתחקה אחרי תנאי המחייה הטבעיים שלהם. פעילותם החברתית הענפה מתועדת במצלמות וידיאו ומנותחת באופן ממוחשב.

במחקר החדש שנמשך כשמונה שנים, בהובלת תלמידי המחקר סרגיי אנפילוב ונועה ארן ומדען הסגל ד"ר יאיר שמש מקבוצתו של פרופ' חן, הושגה קפיצת דרך משמעותית בגישה זאת: אל הסביבה המדמה את תנאי המחיה הטבעיים הוכנסו חידושים מתחום חקר המוח שהושגו בשנים האחרונות – כלי אופטוגנטיקה – שהם היכולת "להדליק" ו"לכבות" תאי עצבים ספציפיים במוח באמצעות גירוי אור.

החוקרים פיתחו לשם כך מכשיר אלחוטי קומפקטי וקל המאפשר לקבוצת עכברים להתרוצץ בחופשיות בסביבה עשירה ומאתגרת, בעוד המדענים מפעילים מרחוק תאי מטרה במוחם של בעלי החיים ושולטים בכל עכבר בנפרד.

החוקר אנפילוב: "המטרה היתה למצוא את שביל הזהב המחקרי, להתחקות אחרי התנהגות העכברים בסביבה כמו-טבעית מבלי לוותר על היכולת לשאול שאלות מדעיות הנוגעות למנגנונים עצביים".

ד"ר שמש הוסיף: "מלבד דלות הגירויים, ברוב המבחנים ההתנהגותיים הקלאסיים שנעשו במעבדה, התגובה נמדדת במשך דקות ספורות, ואילו המערכת שלנו מאפשרת לעקוב אחרי דינמיקה חברתית לאורך ימים".

לשם כך נעזר צוות החוקרים בחלבון ייחודי שפיתח פרופ' עפר יזהר מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן שהיה שותף למחקר. חלבון זה מאפשר לא רק "להדליק" או "לכבות" תאי עצב ספציפיים אלא גם להפוך אותם לרגישים יותר לאורך זמן.

המערכת שפותחה התמקדה בתפקידו של האוקסיטוצין. לאורך השנים הגישה הרווחת היתה שנוירו-מודולטור זה מגביר התנהגות חברותית. בשנים האחרונות מתרבות עדויות לכך שאוקסיטוצין עלול לקדם גם התנהגויות שונות בתכלית.

כדי להתמודד עם הממצאים הסותרים הועלתה בשנים האחרונות השערה בשם "ההגברה החברתית" (Social Salience), לפיה אוקסיטוצין איננו מעודד בהכרח התנהגות חברותית אלא משמש מגבר לקליטת אותות חברתיים. הפרשנות לאותות אלו והתגובה ההתנהגותית הנלווית תלויות בהקשר חברתי מורכב. כדי לבדוק את ההשערה הפעילו החוקרים, במתינות ולאורך זמן, את התאים המייצרים אוקסיטוצין בגרעין הפארה-וונטריקולרי (PVN) בהיפותלמוס במוח העכברים המצויים בסביבה המדמה תנאי מחיה טבעיים, וכן בניסוי משלים שנעשה בעכברים בסביבה סטרילית בהתאם לפרוטוקול מבחן ההתנהגות הקלאסי.

התברר שהעכברים בסביבה הכמו-טבעית גילו תחילה סקרנות חברתית מוגברת, אך זו לוותה בהמשך בעלייה בתוקפנותם, בעוד שבמבחן ההתנהגות הקלאסי הפעלת תאי האוקסיטוצין דווקא הפחיתה תוקפנות.

אנפילוב: "בסביבה המועשרת צפינו בחבורת זכרים שגרים יחד באותה זירה ומתחרים על משאבים כמו טריטוריה ומזון. ייתכן שלאור אווירת התחרות, העניין החברתי אצלם התחלף בהדרגה בתוקפנות. במילים אחרות ולאור הממצאים במבחן הקלאסי, נראה שהקשר החברתי הוא שקבע כיצד ישפיע האוקסיטוצין".

עוד ציינו החוקרים כי לאור הממצאים החדשים ייתכן שבמקום "הורמון האהבה", השם ההולם יותר לאוקסיטוצין הוא "ההורמון החברתי".

החוקרת ארן הוסיפה: "בעבר חשבו מדענים שאוקסיטוצין מגביר קשר עין ומקרב בין אנשים ואולי הוא יכול לשמש תרופה. מחקרים רבים בדקו את האפשרות לטפל באוטיזם ובחרדה חברתית באמצעות אוקסיטוצין, אך הממצאים אינם עקביים. העבודה שלנו מאששת את ההשערה שהאוקסיטוצין איננו מעלה חברותיות באופן גורף, אלא השפעתו תלוית הקשר ואופי".

עם זאת החוקרים מדגישים כי אין בממצאים אלה כדי לבטל את הפוטנציאל הטיפולי העתידי באוקסיטוצין: מטרת המחקר היא להציג את המורכבות של השפעתו ולהדגיש שאם ברצוננו להבין התנהגויות חברותיות מורכבות, יש צורך במחקרים בסביבה מורכבת, כי רק כך אפשר יהיה לתרגם את הממצאים גם לבני אדם.

במחקר, שנערך בשיתוף מכון מקס פלאנק לפסיכיאטריה במינכן, השתתפו גם תלמידי המחקר אסף בנימין וסטויו קרמיהלב, מדען הסגל ד"ר ז'וליאן דין והחוקר בפוסט-דוקטורט אורן פורקוש מהמעבדה של פרופ' חן; מהנדס האלקטרוניקה אבי דגן, פרופ' שלמה וגנר והפוסט-דוקטורנטית האלא הרוני-ניקולס מאוניברסיטת חיפה ופרופ' אינגה נוימן ותלמיד המחקר ויניסיוס אוליביירה מאוניברסיטת רגנסבורג בגרמניה.

נושאים קשורים:  אוקסיטוצין,  מכון ויצמן,  מחקר,  חדשות,  הורמון האהבה
תגובות